פירסום עדכונים רציף מהמסע לאליפות העולם לשנת 2012 באורגוואי

דף עדכונים מהשטח במסע המופלא לאליפות העולם באורוגוואי,

ועצירה למחנה אימונים קצר בארגנטינה 

מכתב 5

8/12/12 יום שבת, Israel !

אנחנו את שלנו עשינו.

באהבה אין גבולות. כשזה מגיע למגרש, האהבה והתשוקה למשחק, מספקים לך את הקרקע להגיע לשמים.

אתמול (שבת) שיחקנו את המשחק הרשמי האחרון שלנו באליפות העולם אורוגוואי 2012. איך אפשר לסכם. קשה.

עמדנו במגרש, בטכס הסיום, מתרגשים עד הקצה, ויחד עם זאת מאושרים בחלקנו. ופתאום, בין כל הגביעים שחילקו שם, הם (המארגנים) עוצרים את הכל, ומספרים לכולם על גביע מיוחד מאוד – גביע לקבוצה הכי הוגנת באליפות! וואו, חשבתי, איזה יופי של יוזמה...

המנחה עוד דיבר כמה מילים בספרדית, ואז, משום מקום, הוא מזמין אותי – קפטן נבחרת ישראל – להניף את הגביע עבור המדינה ונבחרת ישראל!!

הרגע הזה קפא. כך הוא יישאר עבורי. עבור כולנו. מסע כזה, ששנים עוד אחשוב עליו כנקודת האל חזור של ענף הוקי גלגליות בישראל – התחיל מופלא, והסתיים בצורה חד פעמית. ואולי זאת רק ההתחלה?

מנהל התחרות ניגש אליי, ליווה אותי אל הפודיום, חיכה בסבלנות שאעלה אל המקום הגבוה ביותר – ואז, כשכל הנבחרות עומדות ומריעות לנו, והקהל בפרגון גדול - האוויר עצר, הזמן עמד מלכת, והוא העביר לי את הגביע. גביע ראשון, לנבחרת מיוחדת. המעגל נסגר. העיניים שלי חיפשו משהו בקהל, את המשפחה שלי... מצאתי את דורי ומרסלו מתרגשים ואת פוליק מזיל דמעה. הצעירים שלנו הביטו בעיניים פעורות וחשבו לעצמם – זה לא יהיה הגביע האחרון... 4 שנים של עבודה כל כך קשה ומדהימה הגיעו לשיא. גביע ההגינות – הוא לא פחות מאשר הגשמת חלום עבורנו. מדינה כל כך קטנה, עם אנשים מופלאים ושחקנים נדירים. כל החזון שלנו, החלומות, הימים הארוכים, הלילות, האימונים, האנשים, הקושי, הוויכוחים – ההתפייסויות, הגיבושים, המאבק הכלכלי, העגלה – שממשיכה לנסוע, אין עצור... כל זה בתוך גביע אחד. הוא בטח נורא כבד – חשבתי. והוא היה כל כך קל. גביע הגינות מורכב מחתיכת אלומיניום והרבה הרבה אהבה וכבוד למה שבחרנו לעשות. זה גביע שכל מדינת ישראל זכתה בו. כל שחקני וחברי הענף, כל המדריכים, כל השחקנים – מהשחקן החדש בן 4 – ועד הבוגרים הוותיקים ביותר. מייסדי הענף שלנו, המשפחות, ראשי הרשויות ורכזי הספורט שמאמינים בנו - הנשיא, היו"ר וכולם. הגביע הזה הוא שלכם.

עמדתי שם רגע ארוך מאוד. עם ראש מורכן וידיים גבוהות. עצמתי עיניים והודיתי לכולם בלב. זה שיא אישי עבורי, שיא קבוצתי עבור כולם.

ירדתי והתחבקתי עם כולם. זה שלהם. שלנו.

29-12-12 – 20:00 - אנחנו משחקים עם מקסיקו. קבוצה שלפני כמה שעות עשתה להולנד את המוות. הובילה 4-1 ורק אחרי שההולנדים החליטו להתחיל לשחק – הם הפסידו 8-4. איזו אליפות!

לוקס (המאמן שלנו) לא מדבר הרבה בחדר ההלבשה לפני המשחק. הוא מביט בכל אחד ומעביר את כל מה שהוא רוצה דרך העיניים. כשרוצים משהו כל כך חזק אין צורך לדבר.

אנחנו שרים את התקווה ומתחבקים. דורי מחזיק לי את היד, מרסלו גם. אנחנו מוכנים. הצעירים גם.

אני מוביל את השחקנים למגרש בתחושה שונה. זה אפשרי. שנייה לפני הכניסה למגרש עוצרים אותי 2 הבחורים החסידים שמלווים אותנו בכל משחק. המבט שלהם כל כך נעים, מחבק. איך תמיד אלוהים שולח מלאכים מלווים, גם בקצה הכי רחוק של העולם. "בהצלחה" הם אומרים לי בשתיקה וקורצים בעיניים בטוחות.

על המגרש זה היה כמעט משחק חד צדדי. החזקנו בכדור, שיחקנו הוקי, תקפנו, היינו מלאי ביטחון. ניצחנו 10-3 – הניצחון הגדול ביותר של נבחרת ישראל בהוקי אי פעם. עוד שיא נשבר.

שון קורלנד הבקיע גול יפה ורץ אליי – לקבל חיבוק. מעגל קטן – אישי – נסגר. מהרגע שהוא היה ילד קטן והסתובב לנו – הבוגרים – בין הרגליים, עד הרגע הזה. שחקן נהדר. יחד עם שחקני נוער נוספים, גם אלו שנשארו בארץ - יש לנו נבחרת טובה. ישראלית כל כך...

למחרת 30-12-12 -  באנו למשחק מול מכאו עם ביטחון עצמי מופרז. כלי נשק להשמדה עצמית. עוד לפני זה התעסקנו במשחק שהמצרים לא רצו לשחק מולנו. הקפטן – מוחמד צלאח אדין הגיע אליי לחדר יחד עם עוד שחקן בכיר שלהם והתנצל על כך שהשר המצרי לענייני ספורט (וכנראה גם למשמרות המהפכה) התקשר אל המשלחת שלהם ואיים שאם השחקנים יעזו לעלות למשחק מולנו – הוא יסגור להם את ההוקי במצרים והם לא יראו דולר אחד יותר. אותו עולם, אותו אוויר – תרבות כל כך שונה... כמה אפל זה יכול להיות לפעמים. כמה צורם זה כשזה מנצח.

הצטערתי לשמוע כמובן כי עבורנו משחק כזה יכול היה להיות קרש קפיצה תקשורתי גדול. לאחר הדיווח שלנו ליו"ר בישראל, באמת התחיל גל תקשורתי ישראלי ובינלאומי סביב העניין. עיתונים בארץ ובאורוגוואי פרסמו את הידיעה ועגלת השמועות התחילה לרוץ ולחלק סקופים. עכשיו שאלו אותי על המטוס (בדרך ממדריד לתל אביב) אם אנחנו הנבחרת המפורסמת שעליה כתבו בעיתון לגבי המשחק מול מצרים... כל פרסום טוב...((:

מוחמד – הקפטן – לא הסכים עם השר שלו ואף ניסה לשכנע יחד עם שאר השחקנים – את השר, שיאפשר להם לשחק. השר החמיר ואמר שמצרים לא מכירה בישראל כמדינה ואי לכך אין אפשרות לשחק מול – אין מדינה...

קיבלנו ניצחון טכני. ניצחון שכולו הפסד אחד גדול. שאלתי את מוחמד מתי לדעתו אוכל לעשות טיול עם הקרוון שלנו – שמתחיל בקריות אצל אמא, וממשיך דרך ראש הנקרה ללבנון, משם לסוריה דרך הכפרים הציוריים (ספוגי הדם) ומשם לטורקיה, בולגריה ואירופה. וכל זה לאחר שיצאתי מחיפה... הוא חייך במבוכה ואמר – "לא יודע" (לא בחיים האלה – בתרגום ממצרית) כמה טוב יש בעולם הזה. מי מאושר בחלקו?

אני מתגעגע הביתה. מתגעגע. אני מרגיש לפעמים חלקים רדומים בגוף, בנשמה, שמשוועים למשפחה שלי. למתיקות שלהם, לחיבוק. שומע את "אנא בכוח" באוזניות, ומוותר על שינה טובה לטובת כתיבה.

נגד מכאו שיחקנו משחק מבולגן. תכנית המשחק קרסה ועד שעלינו על זה כבר היה 3-1 להם. בסוף נגמר 7-1. תבוסה קשה. בחדר ההלבשה ניסיתי להרים לשחקנים את הראש. תמונה של קפטן חבול ופצוע – בגוף ובנפש, שמעודד את השחקנים והמאמן. אם זה היה סרט – היו רואים את הקפטן בוכה בעצמו בשירותים, לבד, כדי שהשחקנים לא יחשבו שיש קפטנים שמתפרקים.

בערב אכלנו אצל פילסברי (הטבח החייכן של אורוגוואי) ארוחה טובה (דג ופסטה עבורי, ובשר לכל השאר) וחיכינו כבר למחר. התחנה אחרונה הולנד. משחק אחרון בטורניר, משחק אחרון כנראה – שלנו – השחקנים הבוגרים במסגרת נבחרת ישראל...

מדהים איך אדם יכול לעשות את אותה דרך כל בוקר, כל יום, להתרגל לנוף, ובכל זאת לגלות כל יום משהו חדש, פריט נוסף בנוף, שפתאום מקבל משמעות. האם זה מתאים לאותו יום?

אני מגלה שהבתים בדרך הם חוות קטנות. לכל משפחה יש כמה פרות, כבשים, ברווזים ותרנגולות. החקלאי חורש את השדה עם פרה ומחרשת עץ כמו פעם – כשרק בנינו את הארץ. אז – החלוצים לא רצו כלום בתמורה. רק שיהיה להם יבול איכותי שיוכלו להתקיים בכבוד. אז עוד לא היה WIFI , ועובד אדמה לא היה משנה את הפרופיל כל כמה דקות...

דרום אמריקה – אני לוחש לעצמי – מי את... המשחק מול הולנד מתחיל. משחק אחרון. הספירה לאחור מתחילה. 2 זקנות יושבות חסרות מעש, עם מאטה בפה, וכלב זקן כדי להשלים את האווירה. הן מדברות, ושותות, ומדברות. הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר שלהן. במקום זה אני כמו דג באקווריום של אוטובוס – נוסע למשחק האחרון שלי.

הולנד מבקיעים גול, ועוד גול, ועוד... כבר 3-0 להם. האם זה אבוד?

אני מקבל מנוחה ומעריץ את השחקנים על המגרש. מעודד בלי סוף. לידי יושבים דורי, מרסלו, צ'ילב... ובנקודת זמן אחת נדירה – הנבחרת העתידית שלנו משחקת, ומשחקת טוב!

אנחנו מרגישים שזה זמן טוב. "יש זמן לכל דבר, לכל דבר יש זמן..." שר אהוד בנאי, ואני מדמיין שהוא היה ביציע שלנו לפני שכתב את השיר.

אני גאה בשחקנים שלנו. הם לא נופלים מהולנד בשום פרמטר. סער מהיר כמו שד על המגרש, משאיר להולנדים אדים כשהוא חולף על פניהם כמו בסרט מצויר. שון חוטף כדורים ויוצר לחץ גדול על מובילי הכדור שלהם. היינו כחולמים... אלעד משחק עם ביטחון, גיא עף על המגרש, ורותם הודף כדור מסוכן... חזון אחרית הימים בזמן הזה.

חסר עדיין הניסיון, התשוקה, הרצון, אבל זה עניין של זמן. לכן אנחנו כאן.

התעוררתי שוב. טיסה מעל הים התיכון בדרך לארץ. אנחנו בדרכים כבר 24 שעות. השחקנים ופוליק רדומים. יש שקט מאפשר. באוזניות זה U2  שרים על איך זה שלפעמים אתה צריך לעשות את זה בעצמך.

אני קורא עוד כמה עמודים בספר המופלא והמאיר של הרב הנדיר – שי פירון– "הארות שוליים", ומבין כמה אני לא יודע כלום על פרשות השבוע. כמה זה משקף את חיינו, את חיי. מסופר על אברהם אבינו מול אנשי סדום. כמה אוהל אברהם היה צנוע, פתוח ל – 4 רוחות השמיים, משווע לאורחים מכל הסוגים והמינים, אנשים עניים, עשירים, חסרי כל או בעלי כל דבר – הוא לא הבדיל בין אדם לאדם. להיפך, טען – זה לא חכמה לעשות כבוד למי שיש לו... למי שאין - זה כבר עוצמתי הרבה יותר. מולו ובתקופתו, היו אלה אנשי סדום, שכנראה היה להם הכל. אך הם העדיפו להסתגר בעולמם הצר והחומרי, סוגרים על עצמם את שערי העולם, מתעלמים מהסביבה. חז"ל כתבו לנו שלפעמים אנשים תורמים צדקה לא כדי לעזור אלא כדי שהקבצן יילך כבר כמה שיותר מהר... מי אני? מה אני רוצה להיות? אוהל אברהם עדיף – אני חושב לעצמי, ומיד נזכר בבית הצנוע של אימי ובתרבות האירוח המופלאה שלה. לכל אדם באשר הוא... באמת אקטואלי כל העניין של פרשות השבוע.

הולנד – אנחנו בפיגור 3 שערים. 10 דקות לסוף אני נכנס שוב – שמח שנחתי קצת. בכל המשחקים בקושי יצאתי. מת לשחק עוד למרות הכאבים. אני נזרק ישר לתוך הקצב המהיר של המשחק. מצליח להעיר את כולם עוד. לוחצים את הולנד חזק ומרגישים כמו לפני לידה. ואז אלעד מקבל את הכדור ואני והוא לבד מול שחקן הולנדי מעופף אחד. ישראל נגד הולנד, פרטיזנים של החיים המודרניים מול שחקנים \ חברים שלנו, שעבורם זה בסך הכל עוד משחק...

הוא מוסר לי ואני בועט בנגיעה פנימה! 3-1. זוג יונים מתעופף מעל בתי פח פשוטים ברחובות. ילדים עם נעליים במידה גדולה מדי, אבא מרים ילדה עם נזלת, לא טורח לנגב לה כי עוד רגע זה יקרה שוב, רזה מאוד, בלי שיניים. אשתו עומדת לידו, וביחד הם מרכיבים לי רצועת פאזל עלובה של החיים. הוא מלווה אותנו בלי להציק – מהאוטובוס של השחקנים אל המגרש. דורי ואני עוצרים, מנסים לדבר איתו. האמא מתרגשת מהמחווה שלנו ושולחת את הילדה הקטנה לתת לנו נשיקה. פתאום משהו נפתח אצלנו ביחד (זה דורי ואני נו...) ושנינו מתרגשים מאוד. נזכרים שוב בבית ובלי מילים – דומעים. אודי דוידי שר לי באוזניות "בן אהוב" כמו מתאים עצמו לסיטואציה. אני מודה לקטנה על הנשיקה, והיא לא מבינה למה. עבורה נשיקה זה בסיסי. כמו אוויר. כך חינכו אותה, כך אברהם חינך את בניו – יצחק וישמעאל. אני שולף חולצת נבחרת ADIDAS  וקורא לאבא. הוא מגיע אליי עם החיוך התלוי הזה שלו, אני מקנא בפשטות הזאת שלו. מלביש אותו בחולצת נבחרת ישראל. פתאום הוא מפסיק לרגע לחייך. אני מסתכל על דורי ושואל בעיניים אם עשינו משהו לא טוב... פתאום אני מקבל חיבוק כל כך חזק, שאחרי כמה שניות אני מתמסר אליו. האבא מתרגש. אם זה היה סרט זה היה יכול להיות אחלה סצנת סיום.

הולנד – 50 שניות לסוף. לוקס דוחף אותנו כמו משוגע. עכשיו או לעולם לא. אני טס עם אורי להתקפה מתפרצת, אורי עובר את השחקן ובועט טיל לחיבורים. 3-2. חבל שאין עוד 5 דקות... המשחק נגמר. מרסלו בוכה, דורי בוכה, לוקס בוכה, אבא שלו בוכה. נדמה לי שאני במערבון, או איזה סרט סוחט דמעות, דרמה טובה על משפחה שמפליגה אל חופים לא מוכרים, וחוזרים הביתה בגאווה לאחר שגילו ארצות שטרם ידעו על קיומן. אני מחבק כל מי שנמצא לידי, והולך ללוקס. "זהו, זה נגמר" אני אומר בספרדית רצוצה, מנסה לא לשמוע את עצמי אומר את זה. פרידות קלות יותר אם הן קורות הכי מהר שאפשר.

בחדר ההלבשה לאחר המשחק הזה אני שוכב על הרצפה בשקט, לוחץ על PAUS בשלט של החיים ונהנה משקט חד פעמי. אחרי כמה דקות אני מעודד כל שחקן, מחמיא לכולם, עובר אחד אחד ומחבק. אנחנו – הבוגרים – שוב מתחבקים, מוותרים על השחרור של אחרי משחקים ונותנים לכאב להתפשט בגוף כמו צמאים למשהו שישכיח או ינצור את הרגע.

בערב אנחנו משתוללים עם נבחרת דרום אפריקה, שותים ורוקדים איתם, מאלתרים לעצמנו מסיבת סיום כי אחת רשמית לא הייתה.

"אני לא הייתי משנה שום דבר" – שר לי עכשיו לאונרד כהן (נדמה לי) באוזניים. בלילה אני חולם על מטוס ארוך כנפיים שממריא, לוקח אותנו בחזרה הביתה, ועוד אני חולם על מטוס ארוך כנפיים שממריא, לוקח אותנו בחזרה הביתה, ובדרך עוצר בכל מיני מקומות כמו מונית גדולה, טס מעל הרים ירוקים, עוצר בכל מיני מקומות כמו מונית גדולה, ומפחיד את כולנו עם שינויי כיוון מהירים. מה אומר החלום?

למחרת (ראשון בבוקר) מתחיל החלק האחרון של המסע שלנו. בגלל שלא היו כרטיסים חזרה, נאלצנו להישאר עוד יומיים באזור מונטיבידאו, בהמתנה לטיסה. כל המתנה היא מתנה, ולכן אני מצפה למנוחה הזאת כל כך. סלאש מנגן לי באוזן מנגינה נעימה מתוך הופעה קסומה שלא תחזור. כל בס ובס מלווה לי את המחשבות, ואני מוצא עצמי מנגן יחד איתו אקורדים לא מוכרים. במלון על שפת הים – אני יושב עם כל השחקנים ומנגן בגיטרה שלי. מדהים מה 5 אקורדים יחד עם 10 שחקנים יכולים לעשות.

קלאודיו – הקפטן של אורוגוואי ביקש מאיתנו להגיע למועדון שלו ליומיים האחרונים, לישון ולטייל קצת בסביבה. כך תהיה לנו הזדמנות לשחק מול הקבוצה המקומית (רק הנוער כמובן), וגם לראות עוד מקום באורוגוואי.

כמובן שאנחנו קופצים על המציאה ונוסעים.

מגרש הוקי גלגליות PLATENZE  חלק א' – מאת – ליאור אוליאל

1938 – נמל מונטיבידאו. בעולם שולטים עריצים מסוגים שונים. בדרום אמריקה אלו החונטות המושחתות ששולטות ללא עוררין, מאורגנים היטב ע"י הפחדת האזרחים, העובדים הפשוטים. באירופה הנאצים מתחילים בכיבוש מסיבי של ערים ומדינות, וגל אנטישמי מתפשט כמו כתם נפט בים כחול עמוק. רפאל קסטרו הוא תעשיין מצליח, אדם עשיר ביותר – הכי עשיר באורוגוואי. הוא מטייל עם כלבו ליד הנמל, שותה קפה בבית הקפה של אסטלה. רק היא יודעת להכין את הקפה שאני אוהב, הוא חושב. הוא אוכל משהו קל , מכפתר את המעיל עד הסוף וממשיך בטיול הרגלי הקבוע. כל יום, כבר 5 שנים, באותה שעה. לא משנה מה קורה. מהיום שהוא עבר לגור באחוזת ענק ליד הנמל, באזור PUERTE LA PLAYA , הוא לא מפספס שום יום. כל יום הוא מגלה דברים חדשים, יושב על ספסל, בעיקר ליד אנשים זקנים, ושואל אותם שאלות. בעיקר הוא אוהב את ארנסטו, זקן חביב בן 90, ספר היסטוריה מהלך שנולד הרחק במאה שעברה, שאחרי כל סיפור מיוחד מוציא סוכריה, כל פעם בצבע אחר, ומציע אותה לרפאל. הכלב יושב בסבלנות, ממתין להוראה להמשיך לצעוד. יום אחד, גשום ואפור מדי, מחליט רפאל לשנות את דרכו חזרה, לא מודע עדיין לגורל ההחלטה שלו עצמו. הוא מהדק את המעיל ומבקש מבבה – כלבו האהוב להתחיל לרוץ. הם עוברים בסמטאות חשוכות, מריחים את ריח הצחנה של הרחוב הצדדי, כאילו שאלו רק הערות השוליים של החיים. הוא אפילו לא מצליח לאן וכמה הוא רץ, רק לחפש מקום מוגן מהגשם הזה שהולך והופך מטרד...

אחרי דקות ארוכות, הם נכנסים ספוגי מים למקום הראשון שהיה פתוח. פאב מאולתר בו יושבים סביב האח – שלושה גברים משופמים ואישה אחת, עם מחשוף עמוק ובלוי. הוא לוגם כוסית וויסקי כשהיא מגיעה להוריד ממנו את המעיל הרטוב. הוא מזמין מים לבבה ומנגב אותו עם כמה מפיות נייר. בבה לא כועס. הוויסקי עושה את שלו. החום מתפשט לו בגוף ומחליף את הרעד בהרגשה נעימה. הגברים עדיין מביטים בו ומנסים לעכל את הכניסה שלו, שהשאירה שובל של מים על הרצפה. הוא מוריד את המגבעת כמו מאשר להם שהוא בא בשלום. הם מקבלים את זה וחוזרים לשתות ולצעוק. אין מוסיקה במקום הזה הוא חושב לעצמו. כמה העולם מפסיד על כל דקה שלא מתנגן בו שיר. אחרי דקות ארוכות ניגש אליו אחד הגברים – הצעיר שבחבורה, ושואל אותו מי הוא ומה הוא עושה כאן. רפאל לא נלחץ, ומספר לו שנקלע לסופת גשמים וזה המקום הראשון שמצא פתוח. קלאודיו – הצעיר שבחבורה -  מזמין אותו למשחק מעניין – שהוא טרם ראה, מיד שייפסק הגשם. איזה משחק? שואל רפאל בעניין. הוקי גלגליות. עונה קלאודיו, ומוסיף – זה לא ממש מפורסם כאן – באורוגוואי, אבל יש מקומות כמו ברזיל וארגנטינה, וכמה מקומות בספרד – שם זה כבר מתחיל לצבור תאוצה. חובב ספורט מושבע רפאל. הוא בעצמו היה שנים בנבחרת הוקי דשא של אוניברסיטת –SIODUD DE BUENOS AIRES כשלמד תעשייה וניהול. תמיד העריך ספורט כדרך חיים, ואפילו היה לו חלום אישי שמעולם לא הגשים – להקים קבוצת הוקי דשא, עם מתקן וכל התנאים, רק כדי לחנך למצוינות דרך הספורט. חלום שנגוז מיד אחרי שסיים ללמוד, בעקבות התאונה הקשה שקטפה ממנו את אשתו ההרה ואת ילדם היחיד שטרם זכה להיוולד. מאז הוא שקוע בעסקים, מדי פעם קונה עוד מפעל שעומד להיסגר, משקיע בו, מכניס אנשים טובים ומוכשרים, ומביא אותו מהר מאוד לרווחיות. בשונה מכולם – הוא לא מוכר את המפעל לאחר הצלחתו. איש של אנשים הוא – והוא שמח על ההזדמנות שלו לסייע לאנשים להתפרנס בכבוד. כספורטאי חובב הוא אפילו מפתיע מדי פעם את העובדים ומזמין אותם על חשבונו למשחק חשוב של קבוצת הכדורגל האהובה שלו –NASIONAL. הוא מתעניין בדבריו של קלאודיו ומחליט לדחות את חזרתו הביתה כדי לראות באיזה משחק מופלא מדובר. הוא מעיר את בבה והם הולכים יחד למגרש. כשהגיעו, הוא שאל את קלאודיו איפה המגרש בדיוק, כי כל מה שראה זה מגרש חנייה גדול (ומלוכלך מאוד) בלבד... זה המגרש! ענה לו קלאודיו וחייך חיוך שילווה את שניהם עוד שנים ארוכות. מעניין, חשב רפאל לעצמו, מה כבר יכולים לשחק בחנייה...

אחרי כמה דקות התחילו להגיע שחקנים למגרש. על הרגליים שלהם היו מרכבי ברזל על 4 גלגלים בכל אחד, קשורים עם שרוכי עור לנעלי עבודה כבדות. ביד החזיקו מקל עץ, מעט מעוגל בקצה. היחיד שהיה מוגן היה השוער, שאת פניו כיסתה קסדה (צבאית ככל הנראה) עם רשת. השופט היה אחד החברים ששרק לפתיחה המחודשת של המשחק. קהל קטן – בעיקר נשות השחקנים ועוברי אורח משועממים התחילו להופיע ולהתיישב בקצה החנייה.

המשחק התחיל וכמו מעשה כישוף – העיניים של כולם נפתחו, מנסים לעקוב אחרי כדור שמשקלו 255 גרם, שעם מצופה גומי. בקושי היה אפשר להבחין מי משחק באיזו קבוצה, אבל הקצב והטכניקה האישית סחררו את כולם. רפאל ניסה להבין את חוקי המשחק, ובאותו רגע הבין – אני צופה כעת במשחק הכי יפה בעולם.

בסוף המשחק הוא נפרד מכולם לא לפני ששאל מתי הם נפגשים ואיפה, כדי להגיע שוב למשחק.

הוא חזר נסער ונרגש לאחוזה שלו, משחזר בראש את המהלכים של השחקנים על הגלגליות המוזרות האלה. איך הם זזים, הוא חשב, ואיזו ראיית משחק, והגולים...

למחרת הגיע שוב למגרש המאולתר וישב באותו מקום. הפעם המשחק היה מהיר יותר, והוא לא יכול היה להוריד את העיניים מהשחקנים.

אתם צריכים לסגור את הצדדים במעקה, לשים שער ולגבות קצת כסף בכניסה מכל צופה – אמר לקלאודיו בסוף המשחק. כך תוכלו לאסוף קצת כסף לתלבושות, לציוד וכו'. קלאודיו חייך ואמר לו שהם משחקים כבר 3 שנים, רק בגלל אהבת המשחק, אין להם אפילו סנט אחד להשקיע. הם באים כל אחד אחרי יום העבודה, חלק בכלל מובטלים, והדבר היחיד שסוחף אותם למקומות רחוקים זה המשחק הזה – הוקי גלגליות.

באותו יום חזר רפאל הביתה והחליט לעשות מעשה. הוא קרא אליו את אחד מהעוזרים הבכירים שלו – ויסנטה - וביקש ממנו לגשת לתופרת עם בקשה מיוחדת.

למחרת הוא חזר למגרש עם שקית גדולה ביד. קלאודיו לא היה והוא לא ממש ידע למי לגשת עם השקית. אחד השחקנים זיהה אותו וניגש אליו. אתה החדש שיושב עם קלאודיו במשחקים האחרונים שלנו נכון? כן זה אני. נעים מאוד – רפאל קסטרו. למי אני יכול לתת את השקית הזאת? אני יכול לקבל אותה ממך, מה זה בדיוק? תפתח ותראה, השיב רפאל. מאורו פתח את השקית ועיניו חשכו לרגע. בשקית היו 10 סטים של חולצות ומכנסי ספורט חדשים, תפורים לפי מידות שונות, כשעל כל חולצה מוטבע מספר על הגב, לוגו קטן של שחקן הוקי גלגליות וברקע ציור של שמש – חלק מהדגל של אורוגוואי. תחלק את זה בבקשה לכל שחקן לפי קבוצתו – כך אני אוכל להבדיל סוף סוף מי משחק איפה... מאורו סגר את השקית והחזיר אותה לרפאל. אנחנו לא יכולים לשלם על זה אדוני, אמר לו. אנחנו אוספים פזו לפזו רק כדי לשלם את השכירות על החנייה הזאת... מישהו אמר שאתם צריכים לשלם על זה? זה ממני. ללא תמורה. ואני לא עושה את זה עבורכם אלא כמו שאמרתי – כדי שאוכל ליהנות מהמשחק שלכם. סוף סוף אדע מי משחק איפה.

מאורו הביט בו בחשד. אחרי הכל, הוא לא מכיר הרבה אנשים עם כסף שמגיעים מיוזמתם ונותנים מתנה כזאת.

המום הוא ניגש לחבריו לקבוצה, חלקם כבר היו לבושים, וסיפר להם על האירוע המוזר. הם הסתערו על השקית ולבשו את בדגי המשחק החדשים, מודים לרפאל עם הראש על המחווה הלא צפויה שלו...

מונטווידאו – 02-12-12

אנחנו עומדים כל הקבוצה מול דלת המועדון של קלאודיו – מועדון PLATENZE. הדלת כבדה מאוד, צבועה בכחול דהוי. הרחוב עני, פשוט, מלוכלך. שחקני הנבחרת ואני ממתינים בחוץ לסבתא שלו, שתגיע עם המפתח כדי לפתוח לנו את המגרש. אני צועד לאורך הרחוב ומבחין בסורגים חלודים ששומרים לכאורה על המתחם של המגרש. זקנה בלונדינית פותחת את השער של חצר ביתה לקולות השחקנים, תוהה מי מפריע לה במנוחת הצהריים שלה, שנמשכת כבר 25 שנה. היא יוצאת החוצה עם מאטה צמוד לפה, לבושה לבוש חושפני, מקווה אולי למצוא איזה טרף קל ללילה.

פוליק – מנהל הנבחרת המסור שלנו מיואש, אבל כנראה לא עד כדי כך...

סבתא של קלאודיו – סבתא בבה, או בקיצור – סבתא אצבע (כינוי שנדביק לה בגלל 2 אצבעות – אחת על השנייה שיש לה בכל רגל) – מגיעה בצעדים מדודים, זורקת נשיקות באוויר לכולם, ממלמלת משהו קצר וחסר סבלני לעצמה ושולפת צרור מפתחות לא נגמר. במיומנות ששמורה רק לדור הזה ההולך ונעלם, היא מוצאת את 4 המפתחות המתאימים לדלת הישנה ופותחת אותה.

האבק מקבל את פנינו ונכנס ישר לריאות. רצפת עץ ישנה מלווה אותנו, עליו מונח שטיח אדום, מרופט, מלא בשכבת אבק. על הקיר תמונות עתיקות, חלקן בשחור ולבן, כמו בשירה של שושנה דמארי – "התשמע קולי". התמונות מספרות סיפור נורא מעניין, אותו אנחנו טרם יודעים. אני מלקט פיסות מידע מהתמונות, מביט בשחקנים, במאמנים, בדמויות שהתגנבו למצלמה וברגע הפכו חלק מהיסטוריה. אני מתחיל להרגיש מוזר. אנרגיה מדהימה מובילה אותנו אל לב המתחם הענק (מסתבר) יורדים בחושך מס' מדרגות וחוצים מסדרון קצר ומאיים. חושך. אנחנו מחפשים את מתג החשמל בעלטה. מוצאים משהו ישן עם חוטי חשמל בולטים כמו שלט אשהרה. מרימים את המתג, ואז, בשנייה אחת אנחנו מגלים אולם קונצרטים עתיק, אמפיתיאטרון מדהים ביופיו, הרוס עד כאב, במרכזו מגרש הוקי גלגליות, לא גדול במיוחד, מעליו יציעי אבן, ומעליהם 3 קומות של כיסאות עץ. מישהו בנה כאן, באמצע מונטווידאו את מגרש ההוקי הכי מדהים בעולם. מי זה, למה הוא עשה את זה, מתי...

ביומיים הבאים אנחנו עוברים את אחת החוויות הנדירות ביותר עליו שחקן הוקי (ובכלל) יכול רק לחלום. אנחנו מיד מתחילים (בעבודת צוות מופלאה) בפינוי הכיסאות (850 כיסאות פלסטיק שאירחו עליהם את חברי מפלגה סוציאלית אחת, בכנס פוליטי כלשהו למען צדק כלשהו...).

המשך יבוא...

תודה על הכל ! , 

שלכם,

"הפקטן" - ליאור אוליאל (4).

מכתב 4

29/11/12 יום חמישי, אורוגוואי

אורוגוואי תגיע לגמר. בדרך היא צריכה לנצח מחר (שישי) את דרום אפריקה,שניצחה אותנו אתמול (רביעי) 5-0. שיחקנו מדהים. כמו בכל משחק, הזדמנויות ההבקעה הראשונים הם שלנו. אנחנו מגיעים ראשונים לשער, בועטים ומחטיאים...

חושך. 23 שניות לסוף המשחק נגד מכאו. אנחנו עומדים על תיקו 5-5. השווינו את המשחק בשיניים, והיינו הרבה יותר טובים... 10 שניות חולפות מהר מדי – שעון לא אמור לרוץ כל כך מהר אני חושב לעצמי... 13 שניות על השעון. אני רואה אור גדול שמאיר לנו את הדרך אל השער של מכאו. אני מרגיש שזה שלנו. היום מנצחים!!! ואז החושך. קיבלנו גול. 6-5 למכאו. אין יותר זמן להשוות. הפסדנו.

לרגע אני יושב על ערסל בחוף מדהים באוסטרליה. כותב. מנסה ללמוד לנגן לבד על גיטרה. לא מצליח. הגיטרה לא מוכנה לשתף פעולה. מסתבר שמי שלא יודע לקרוא אקורדים לא יכול לנגן...

אני אוכל לחמנייה עם שוקולד השחר ומתגעגע. אני חולם על הוקי. נמצא20,000 ק"מ מהמגרש וחולם על הוקי. ואז אני מתעורר, ומבטיח לעצמי שפעם גם לנויהיה הוקי. גם אני אוכל לאמן עשרות שחקנים, ולעבוד במה שאני הכי אוהב.

12 שנים קדימה, אני אשב לי עם השחקנים בחדר ההלבשה, ואנסה להעביר להם את התחושה של הגשמה. כמה הגשמה. וזאת רק תחילת הדרך...

לוקס (המאמן הספרדי שלנו) הפך להיות אבא של כל הילדים כאן. כולם הולכים אחריו כמו אמא תרנגולת, והוא מחלק לכולם דגלונים קטנים, ובעיקר – אבא ליום אחד...

מחוץ למשחק יש כמה קרוונים ישנים שמוכרים בשר, שתייה. הריח של העץ בתוך המדורה (אין כאן גחלים) נותן הרגשה של קומזיץ. הילדים יוצאים אחרינו ונותנים לנו שוב את המבט הזה. לוקס קונה להם אוכל ואני קונה להם שתייה. הם לא מאמינים.מחבקים אותנו חזק ומודים. לרגע הם כמו כולם. מתנתקים מהעולם שלהם. הם שווים.

חז"ל סיפרו שאדם יכול להיוולד לעולם הזה, רק כדי לחייך לאדם שבעוד רגע היה אמור לעשות משהו רע. לעצמו, לסביבה. אותו חיוך שינה לו את החיים ונתן לו תקווה...לעיתים החיים מביאים אותנו למקום, לרגע, בו אנחנו מסוגלים לשנות.אתה יכול לעבור עולם שלם רק כדי להגיע לאותה נקודה. מדהים. המלאכים גם דאגו שלא נדע תמיד על אותו רגע, כדי שלא נקבל שיגעון גדלות, או אגו. עשייה לשם עשייה.

אני עומד בצד וממתין לנסיעה של ראשי המשלחות – פגישה רשמית והרמת כוסית של המארגנים. אני מייצג את ישראל. יש לי קצת זמן ואני מסתכל על הסביבה. על האנשים. כבר מזמן אמרתי שאילו לא הייתי עוסק בהדרכה – כנראה שהייתי חוקר תרבויות, אנתרופולוג נווד, שעובר ממקום למקום. האם זכיתי לעשות גם את זה וגם את זה?

הגעגוע הולך וגובר. זה כבר 9 ימים שאנחנו נוסעים ומשחקים, ארגנטינה,אורוגוואי, לחץ, מהירות., חימום, משחק, שחרור... אני חושב לעצמי כמה חשוב היה לי להתאמן חזק כל כך. להיות מוכן. כל השעות במכון כושר, על ההליכון בריצה מטורפת,השחייה – כל זה נותן לי כאן את האפשרות להישאר מפוקס. להמשיך לבצע את הוראות המאמן. ההכנה כל כך חשובה.

אני מדבר עם הילדים שלי דרך תוכנת וידאו, ופתאום קולט את איתמר.העיניים נרטבות. הוא לא מבין למה הנשיקה שלי צריכה לעבור דרך מסגרת זכוכית והוא מנסה כל כך לתפוס אותה. ומחבק, ומסרב לתת את הטלפון לשאר האחים, וגם לא לאוריתי.הוא לא מבין. כמוני – הוא רוצה משהו כל כך, שהוא לא מבין למה הוא לא יכול לקבל את זה...ואני מנסה לשכנע אותו שהנה – זה כבר נגמר ואני חוזר לשחק איתו בחצר. רק אני והוא, בלי להיות קפטן של נבחרת, שחקן, נווד - רק לחזור ולהיות אבא שלו, זה הוא הכי אוהב לשחק איתו. רק אני והוא.

ופתאום דניאל מציץ למצלמה ואני נשבר. עד היום הוא בקושי דיבר איתי,כאילו אומר לי שאם אני רחוק – זאת בעיה שלי. הוא ממשיך לשחק... ולרגע הוא הציץ וראה אותי, ושאל לשלומי, ואני, מתוך דמעה שקופה, מנסה לא להבליט אותה, אומר שהכל נהדר. "מנצחים"? – בקושי, אני עונה. מנסים...

איתמרי חוטף את הטלפון ומנסה לשאוב עוד כמה רגעים אם האבא הוירטואלי שפתאום יש לו. זה לא מספיק. אני חייב לעלות להסעה, יש לי משחק נגד דרום אפריקה אני אומר. "אז מתי תבוא"?? עוד מעט...

במגרש זה כבר עולם אחר. מהרגע שיורדים מהאוטובוס יש ריכוז מאוד גדול.השחקנים מחוברים. גם כאלה שלא משחקים מספיק באים עם חיוך ענק, מחבקים ואומרים –"נהנינו מאוד". כמה זה חשוב לנו לשמוע את זה...

המשחק של אורוגוואי נגד הולנד אתמול ברבע הגמר היה מדהים. הקצב היה אדיר. אורוגוואי עבדה שנתיים על המשחק הזה. היא התפוצצה על הולנד וניצחה 6-2.אדיר. המאמן שלהם הוא ארגנטינאי שזכה 3 פעמים באליפות עולם. גם הוא הגיע לכאן בהתנדבות. ככה זה אצלנו בהוקי. יש כאן לב שאין בשום ענף ספורט אחר. יש כאן חברים נדירים, שמתחברים ליחידה אחת, שהופכת את המשחק לריקוד מרהיב של טווסים, (או במקרה של אורוגוואי – שוורים) עם מקל וכדור.

מי שהיה במגרש אתמול ראה משחק שהזכיר יותר מכל – אומנות. החלקה מושלמת, יציאה מטורפת עם הכדור, מסירות חזקות, פנדלים יפים, והצגה מושלמת לקהל עצום שהיה צמא לכל זה... המשחקים האלה נותנים לתושבי הסביבה חגיגה חד פעמית,שמוציאה אותם לרגע מהכפר, מהעבודה הקשה, מהחריש (הם עדיין חורשים עם פרה וקלשון עץ כמו פעם), אל המגרש שמתפקד כמו משיח לשבוע. שלא ייגמר לעולם.

בין כל הילדים כאן, בלט במיוחד ילד אחד, שלא כמו כל הילדים – הוא לא קפץ עלינו וביקש כל כך הרבה דברים. הוא פשוט ישב שם, וחיכה. וידע. לוקס ניגש אליו והציע לו להיות עוזר שלו מחר. לסחוב את המים שלנו. הילד לרגע לא הבין, ושאל אם זה באמת מה שהוא שמע. לוקס אישר, חיבק אותו ואמר לו להגיע למחרת בשעה 17:00 למגרש...למחרת הילד התייצב בדיוק בזמן, מתרגש מאוד לקראת התפקיד הלא צפוי שנפל עליו. תודה אלוהים – הוא בטח חשב, ידעתי שיבוא יום ומישהו יציל אותי... אפילו אם זה רק לרגע.

כשנפגשנו, הוצאתי חולצת אדידס של הנבחרת מהתיק, עם הלוגו שלנו,והלבשתי לו. הוא היה בשמיים. לא היו לו מילים. לא היה צריך. הרגשנו מה הוא מרגיש.זה מספיק.

הוא סחב את המים, את הכדורים, היה לידנו, והרגיש חלק. עולם מופלא.

היום אנחנו מתחילים את המשחקים על דירוג מקומות 5-9. ניצחון ראשון היום מול מקסיקו ואנחנו עולים על הגל...

מחר אנחנו נגד מצרים בבוקר ומכאו או הולנד בערב. ישבנו עם המצרים אתמול. הייתה שיחה מאוד מאוד מעניינת. הקפטן – מוחמד – הזמין אותנו שוב לקהיר,ולאחר שאחד מחברי המשלחת שלהם נזף בו על כך שזה לא ממש אפשרי, התפתחה שיחה שהתחילה בהוקי, עברה לפוליטיקה ונגמרה בחיבוקים ובהצעה של מוחמד לבחור בי לנשיאות המדינה...

לאחר השיחה, ניגש אליי מנהל המשלחת של מצרים – אדם מבוגר מאוד, שאני פוגש כל שנתיים באליפות עולם. מעולם לא החלפנו מילה. החזות שלא קצת מאיימת והוא לא חברותי במיוחד. ופתאום, בשיחה שלי איתו, דעתי השתנתה מקצה לקצה. הוא היה כל כך פתוח, חברותי, כנה, אמיתי, וחכם. מצחיק – חשבתי לעצמי – כמה דעות קדומות יכולות להוביל אותנו למקום אחד, כאשר האמת והמציאות בכלל נמצאות במקום אחר. איזה כיף לטעות. איזה מרגש לדבר עם אנשים כאלה. מכל מלמדיי השכלתי, ומהאדם הזה – מאוד.

חזרתי לחברים וסיפרתי להם על השיחה. כולם לא האמינו שדווקא האיש הזה –שנראה הכי מוזר \ מפחיד מכולם – הוא יהיה האדם שהשפיע עליי לטובה כל כך. פתח לי עוד זוויות ראייה, היה מתון והגיוני ביחס למצב של המדינות, ואפילו שיבח כל כך את ישראל ואת ההישגים שלנו. "הלוואי עלינו" אמר. לדעתו, המלחמה עם מצריים הייתה מיותרת מאוד. "במקום לשפר את הכלכלה הפנימית שלנו, את האבטלה, את המצב העגום של התושבים – נאצר וסאאדת חשבו על שיגעון גדלות. רצו לשלוט בעולם הערבי דרך מלחמה אתכם – ישראל. אני וחבריי לעולם לא נסלח להם על כך. אחר כך סאאדת עשה שלום אתכם, ואז הוא הפך להיות הבוגד הכי גדול של העולם הערבי. על מה? על כך שהוא הבין את הטעות הגדולה שלו ורצה לשנות את הגורל שלנו לטובה??" אני שומע את זה ולא מאמין. כמה התקשורת שלנו לפעמים מחשיכה לנו את העולם. ארה"ב ואירופה פתוחה בפנינו, אבל חלק מהעולם הערבי המתון, הליברלי – סגור. מזל שאפשר לתקשר ישירות בלי מתווכים...

היום זה היום. אהוד בנאי שר – "היום נעשה משהו בלתי נשכח..." ואני מרגיש שהיום אנחנו יוצאים מחדר ההלבשה כדי לנצח. הדרך כאן חשובה לנו יותר מהניצחון. ואנחנו עולים כל יום עוד שלב בסולם, ומתקדמים כמו שמעולם לא התקדמנו. אך ניצחון ימתיק את הכל וייתן לנו חיזוק ותעודת בגרות ראשונה (וגם מתנה ללוקס המאמן שלנו שחוגג מחר 48).

האווירה כאן נהדרת, ואנחנו מנסים ליהנות מכל רגע...

הקפטן...

מכתב 3 :

26/11/12 יום שני, אורוגוואי

נוסעים למשחק ראשון. באוזניות מנגן שיר ישן של שלמה ארצי, שמספר על געגוע, מכל מיני סוגים. ואני מתחבר בשנייה למילים, עוצם את העיניים, ונהנה מהרגע.אחרי כמה דקות אני ממשיך לקרוא בספר של אהוד בנאי – "זה המקום" (מומלץ מאוד), וזורם איתו למקומות מדהימים בו הוא ביקר. מסע שמתחיל בשביל בגליל, וחוצה יבשות ואנשים. ואז אני עוצר כי החבר'ה מתחילים לשיר שירים על הניצחון שלנו מול הולנד (שיכול היה לקרות)... אני שר איתם ומרגיש משהו כל כך טוב. חיבור נדיר שקרה רק כאן...הכפרים בחוץ עתיקים. הכל כאן פשוט. כאילו אורוגוואי קפאה בזמן, ממתינה שמישהו יפשיר אותה כדי להתקדם. אנשים מתלבשים פשוט, מקומי, בלי הרבה אפשרויות, נהנים ממה שיש להם. וזה לא הרבה, אבל זה מרגיש אמיתי.אחרי המשחק הלכנו לקנות שתייה, ו – 2 ילדים עמדו לידי בכמיהה למשהו לאכול. רציתי כל כך לשאול אותם, לדבר איתם, לחבק אותם חזק ולהגיד להם שהם יכולים לשנות את העתיד שלהם, אם רק ירצו. שאם הם נולדו כאן זה לא אומר שזה לכל החיים. שהם גם יכולים להתחיל מסע, וליהנות מהדרך... במקום זה הם פשוט ברחו משם כאילו הרגישו שהפריעו לי. חבל...הדרך למגרש לוקחת שעה. בהתחלה זה היה מעיק, אך כמו כל דבר בחיים – התברר שזה כל כך נדרש – דרך ארוכה שמאפשרת לנו להיכנס פנימה ולחשוב.אני רואה משאיות שנוסעות לפנינו, ישנות מאוד, עמוסות בכל מיני דברים ישנים. משאיות שנולדו לפני 40-50 שנה, וכנראה שהבעלים מסרב להיפרד מהחבר הטוב שלו, שמסיע אותו לכל מקום – מאפשר לו להתפרנס בכבוד...בארגנטינה, ביום שישי עשינו קידוש. הזמנו את כל המשפחות והשחקנים והסברנו להם מה זה קידוש. כששרתי את התפילה, עצמתי עיניים ודמיינתי את המשפחה איתי. את כל משפחות הענף (אוהל הידידות מישהו??) צמרמורת...התפילות כנראה עזרו – הגענו לשיא.אנחנו מגיעים לרחבה ליד המגרש ומתחילים להתרגש, טקס הפתיחה מקורי – קרנבל בסגנון ברזילאי, ברחבת העירייה, עם מוסיקה לטינית מקפיצה. רקדניות שזזות מוזר – כל חלק בגוף הולך למקום אחר. מזכיר קצת את המשחק המופלא של קלאודיו – הקפטן הנדיר של אורוגוואי -  אנשים שמחים לראות אותנו, מוחאים לנו כפיים, מעודדים. כיף. אני מביט בפוליק – מנהל הקבוצה המדהים שלנו, המבט שלו אומר הכל – עשינו את זה, הבאנו את הנבחרת הזאת לכאן. בדם, יזע ודמעות. אבל הדמעות עכשיו הם של אושר. הנוער שלנו מתרגש. אני שואל אותם איך הם מרגישים והם בקושי יכולים לדבר. אנחנו מתחילים ללכת, כל קבוצה קיבלה נציג ונציגה מקומיים, לבושים לפי המסורת העממית, עם דגל ישראל. גאווה בינלאומית...המסע ממשיך ואנחנו חוצים את הרחוב הראשי, ובין כל השמחה הזאת, פותחים עיניים ובוחנים את הסביבה, ואת האנשים, כאלה אנחנו הישראלים – מחפשים מה יכול לקרות...אנחנו נכנסים למגרש ונתקלים באלף איש או יותר, מחייכים ומריעים לכולנו. זה מתחיל...ואנחנו מתחבקים, ומתרגשים... ואז כל נבחרת נכנסת למגרש, ושוב אנחנו מרגישים את האהבה הגדולה מהקהל – לא מובן מאליו. אני צועד בראש מורם, אחריי כל השחקנים, האחים שלי, ואני עף. אני הולך על עננים. מאושר ומודה על הרגע המיוחד הזה. מבין כמה יכול היה להיות אחרת. ואולי בעצם לא...פתאום ניגש אליי אדם - באמצע המגרש, ופונה אליי בעברית – "נעים מאוד – אני דודי גורן – שגריר ישראל באורוגוואי – ברוכים הבאים!!" אני שמח על קבלת הפנים וממשיך להוביל את כולם.בהמנון, כולנו עמדנו זקופים, גאים, מאושרים בחלקנו. אני שוב מביט לאחור, רואה את השחקנים, וותיקים וצעירים כאחד, ומבין. מבין שמכאן זה כבר משהו אחר. ההמנון חיבר אותנו, חיבק אותנו, מגן עלינו.פגשנו את כל החברים –מהנבחרות האחרות, זה היה כיף לראות אותם, ולהבין שמאז שנפגשנו בפעם הראשונה לפני הרבה שנים (1998) – כל כך הרבה דברים השתנו בנו. אז ההינו כולנו ילדים, תמימים, שמאמינים פחות או יותר באותם דברים. והיום רובנו עם משפחות, ילדים, אחרי צבא, ועדיין מאמינים בחלק גדול מהדברים – ובאהבה הגדולה שלנו – הוקי.למחרת שיחקנו נגד הולנד. 800 – 1000 איש בקהל (כי אורוגוואי המקומית שיחקה אחרינו) – והנוער שלנו מתרגש. אנחנו גם. אנחנו עולים למגרש לחימום ושומעים את הקהל מריע. אני מרים את הראש ורואה 3 דתיים חסידים שעובדים כשוחטים במונטווידאו – שבאו לעודד את נבחרת ישראל. יש לנו נציגות עליונה – אפשר לנצח – אני חושב לעצמי, ובועט עוד בעיטה לשער...המשחק מול הולנד נפתח בקצב הזוי ממש. לחץ גדול על ההגנה, ודווקא מתוך זה אנחנו מגיעים למצב הטוב הראשון להבקיע גול. פספוס גדול. המשחק ממשיך והולנד מבינים שלא באנו לטיול. לוקס דוחף קדימה. אפשר לעשות את זה. הצעירים נכנסים טוב למשחק, כולנו בדרייב. ההגנה שלנו סגורה. אין יוצא ואין בא. אנחנו מעבירים להולנדים מסר – לכאן אין לכם מה להגיע...תומר (צ'ילב) סוגר את השער ונועל עם מנעול. אנחנו תוקפים, מחפשים את השער הראשון. מנסים ומנסים ולפעמים אפילו מגיעים לשער ממש, ומחטיאים. פנדל. אני ניגש לבעוט – מחליק אל השוער עם הכדור – ומחטיא. עוד פנדל – אני עומד לבעוט. אני עוצם עיניים לרגע ומדמיין את המשפחה שלי ביציע... את איתמר מסתכל עם עיניים גדולות ומחכה... אני מחטיא. לא מצליח לי הפנדלים... מחר אולי זה יצליח...היום (שני) שיחקנו מול אוסטריה. היינו כל כך חמים, כל כך רצינו לנצח, להבקיע ולהרגיש את טעם הניצחון. הפסדנו 4-0, עוד פעם החטאתי פנדל, למרות שזה היה לכיוון שרציתי... שוב קיבלנו מחמאות מכולם, שוב טיפסנו עוד שלב. השביל הזה מתחיל כאן.לאחר המשחק ישבנו כולנו ביציע. ניגשו אלינו המון ילדים – נראים עזובים, עם זיק שובב בעיניים, שורדים כאלה, ביקשו כל דבר אפשרי. אחד מהם ממש התחנן שאתן לו את המגן זיעה של הראש שלי. נתתי. הוא מיד שם את זה על הראש – עם הזיעה. חתמתי לו על זה ולחצתי לו יד. הוא היה כל כך מאושר. אחר כך יצאנו לקנות משהו לאכול, וראיתי עגלה נגררת קטנה, וזוג מבוגרים יושבים ליד ומחכים למישהו שיקנה משהו. באתי וקניתי. השארתי להם את העודף – הזקנה לא האמינה – בירכה אותי והתרגשה. איזה עולם מיוחד זה, כמה ברי מזל אנחנו.מחר אנחנו משחקים מול מכאו. זאת ההזדמנות שלנו לעשות משהו, להבקיע את הראשון. ואז יגיע כל היתר.אני נמצא עם השחקנים הוותיקים באוטובוס, מדברים על רעיונות איך לקדם את הענף. האוזניות ממשיכות להיות לי לחברה, מלוות אותי כמו חבר יקר בדרך. השירים עוברים מלאונרד כהן, אל אהוד בנאי, ממשיך עם להקת המדרגות ועולה עם U2, ופתאום אייל גולן, ואז אבייתר בנאי מפגיז עם בלדה הורסת – רצועות שירים של החיים - כל מילה מזכירה לי משהו, מסמנת לי את הדרך של הטיול המשפחתי הבא, עם קרוון, בארץ או בעולם.

התמיכה שאנחנו מקבלים מהארץ עצומה. כיף לקרוא את התגובות, את המיילים, זה מחזק.

נמשיך לעדכן.

"הקפיטן"

מכתב 2 :

23/11/12 יום שישי, ארגנטינה

שלום לכולם -
שמחנו כאן לשמוע על הפסקת האש שיש בארץ, אבל אז קראנו שהיה פיגוע וזה מאוד הגאיג אותנו...
הגענו לארגנטינה ביום רביעי בלילה, לאחר מעל 24 שעות בדרכים. הטיסות היו ארוכות מאוד וזה היה נראה לכולנו כאילו אנחנו טסים וטסים ועוד מעט נגמר העולם... וכל הזמן הזה, בגלל המעבר ממדינה למדינה ואזורי זמן שונים, האור ליווה אותנו ונתן לנו הרגשה מיוחדת של שותפות למאמץ...
נחתנו בבואנוס איירס וקבלת הפנים הייתה חמה. קיבלו אותנו עם אוטובוס נוח וסוף סוף הרגשנו שהדבר האמיתי כבר כאן.
הגענו לקומפלקס האימונים המיוחד של "סיודד דה בואנוס איירס" - קומפלקס בן 50 שנה, שנראה שהיה מפואר מאוד בזמנו, ונבנה בזמן שלטון פרון - המנהיג הקשוח של ארגנטינה. יש כאן אגם מדהים באמצע, ועשרות מגרשים לכל ענף ספורט. אחד מענפי הספורט הפופולרים ביותר כאן זה הוקי
דשא, ואתמול היה יום של בנות - מאות בנות מתאמנות - בכל הגילאים - דבר פשוט מדהים שגורם לי לחשוב על רעיונות איך לקדם את הענף שלנו - ולמשוך בנות להתאהב בספורט המופלא הזה...
בינינו - השחקנים, האווירה מעולה. יש לנו חיבור נהדר, סבלנות אחד לשני, ורצון גדול שכולם יצליחו!
אנחנו רק יומיים כאן, ונדמה לנו שכבר עברו שבועיים.
מזג האוויר כאן נדיר. לא קר, לא חם מדי, ולמרות התחזית שבישרה לנו על קיץ חם ביותר - זה לא התממש, ואפילו התאמנו בגשם חזק מאוד שירד במשך כמה דעות... אכן חוויות חדשות.
אתמול (חמישי) בשעה 21:00 שיחקנו משחק ראשון נגד קבוצה מהליגה הארגנטינית, הנמצאת במקומות הראשונים. על הנייר - קבוצה בהרבה דרגות
מעלינו. לאחר המשחק, קיבלנו מחמאות מכולם, כולל המאמן שלהם, והפסדנו בסך הכל 6-2. שנתיים אחורה היינו חולמים על תוצאה כזאת!! אין ספק שהתקדמנו.
כולנו שיחקנו טוב. ההתרגשות בהתחלה גרמה לנו לעשות טעויות שטותיות אבל נכנסנו מהר מאוד למשחק (לא הייתה ברירה - הקצב היה מטורף לחלוטין) והצלחנו לעצור אותם בהגנה מעולה והתקפות מתפרצות.
הבקעתי (ליאור) 2 שערים, כאשר הראשון היה לאחר תרגיל נהדר, והשני היה כאשר עברתי שחקן בהקפצה מעל המקל שלו ובעטתי טיל לחיבורי השער. שנתיים של הכנה בתוך כדור אחד שנכנס בעוצמה לשער. היה שם הכל - בכדור הזה - השחקנים שלנו, הילדים שאנחנו מאמנים, המשפחות
שלנו, האימונים הקשים - הנסיעות לצפון - כל זה עבר מהמקל שלי, אל הכדור ואל השער. הגענו. ואנחנו כאן כדי לשחק!!! 

היום התאמנו בבוקר ועוד מעט אנחנו יוצאים לטיול רגלי באזור של הקומפלקס- לכיוון אצטדיון הכדורגל המפורסם של ארגנטינה - ריבר פלייט. בערב יש לנו משחק נגד ריבר פלייט - מועדון הוקי מפואר וותיק שניצח את נבחרת אורוגוואי לא מזמן במשחק אימון 12-0... יהיה מעניין.
לוקס, פוליק וריקרדו (אבא של מרסלו) נותנים לנו אווירה נדירה של צוות מקצועי ואוהב. פוליק מדהים, מנהל קבוצה נדיר, אח ואבא באותו הזמן.
הרגשה של בית - הרחק מהבית...
הגעגועים למשפחה גדולים. בעיקר כשהבית שלי אישית עם תינוק ו - 2 ילדים קטנים. אבל החוזק של אוריתי - אשתי האהובה, יחד עם העזרה של המשפחה שלה ושלי - נותנים לי להיות כאן ב - 100% - ולהתרכז בעיקר - לשחק ולהנות.
אמשיך לעדכן בהמשך.

שלכם - הקפטן.

מכתב 1 : 

22/11/12 יום חמישי, ארגנטינה

היי - 

אנחנו יושבים עכשיו לפני ארוחת הבוקר במועדון של סיודד בואנוס איירס בארגנטינה. בחוץ הגשם לא מפסיק, נותן תחושה של שותף שלנו למסע שהתחלנו אתמול. מדהים כאן. האווירה נהדרת. אנרגיה מיוחדת, אגם גדול במרכז, ומתקני ספורט לכל ענף שקיים!

אתמול התחלנו מסע. נפגשנו בשעה 03:00 בשדה התעופה ולאחר 5 שעות טיסה למדריד, ועוד 12 שעות לא נגמרות לבואנוס איירס, ועוד הסעה של 40  דקות למועדון - והגענו... 

קיבלו אותנו מאוד יפה. כולם כאן מתרגשים מההגעה שלנו ואנחנו מתחילים כצת לעכל שהמסע הזה הפעם מיוחד מאוד. יש כאן משהו אחר.

פגשנו את לוקס - המאמן הספרדי שלנו, שכבר רוצה לעלות איתנו למגרש ולהמשיך מה שהתחלנו. 

תפילת הבוקר שלי הייתה מיוחדת . התפללתי שיהיה שקט בארץ, שנצליח להנות, שנצליח להתחבר, שנצליח לנצח וגם אם נפסיד - שנצליח ללמוד!

הבוקר, לפני הגשם, ישבתי עם שון על המדרגות וניגנו בגיטרה. שון התגלה כזמר נהדר ואני שמחתי מאוד על שותף למנגינות שהגיטרה ניגנה. יש כאן הרגשה של חיבור של קצוות, קצת של חזרה הביתה איכשהו..  קשה להסביר, אולי זה יהיה מובן יותר בהמשך((:

אבא של מרסלו (ריקרדו) חיכה לנו בשדה תעופה והמפגש היה מרגש. החיוך של מרסלו, והעיניים שזרחו - כאשר התחיל להפנים שחזר הביתה - ריגשו את כולנו. ריקרדו מחייך חיוך מיוחד שגורם לך לרצות לחבק אותו. כיף!

אנחנו כבר מתגעגעים לכולם, ומחבקים את כולם בארץ.

נמשיך לעדכן...

"הקפטן"